אבא היקר,

יש דברים שאדם רוצה לומר לאביו ולא יודע איך. לא כי אין מילים — אלא כי יש יותר מדי. כי ברגע שאתה פותח את הפה, כל מה שלא אמרת שנים שלמות מציף אותך, וקשה לדעת מאיפה להתחיל.

אז אני מתחיל מכאן: אתה לא יודע כמה אתה נוכח בחיי. גם כשאתה לא בחדר. גם כשעברו ימים מאז דיברנו. גם כשאני מתנהג כאילו אני לא צריך אף אחד — אתה שם, איפשהו ברקע, כמו עוגן שאני לא תמיד מרגיש, אבל הוא מה שמחזיק אותי.

אני יודע שלא תמיד קל להבין אותי. הדור שלי שונה. הלחצים שלנו שונים. אנחנו גדלים עם רעשים שאתה לא גדלת איתם, עם פיתויים שלא היו קיימים בזמנך, עם בדידות מסוג אחר — בדידות שמרגישה עוד יותר קשה כי היא מוקפת בהמון.

לפעמים אני נאבק. לא תמיד אני מנצח. ולא תמיד אני יכול לספר לך על זה — לא כי אני לא סומך עליך, אלא כי קשה לי לראות את עצמי בעיניים שלך כשאני לא במיטבי.

אבל מה שאני רוצה שתדע הוא זה: כשאתה שואל "מה שלומך?" ואני עונה "בסדר" — לפעמים מה שאני באמת אומר זה "תודה שאתה שואל."

כשאתה מתקשר סתם, בלי סיבה — זה לא "סתם" בשבילי. זה מזכיר לי שיש מישהו שחושב עלי.

ואם אי פעם תגלה שהייתי בקושי ולא סיפרתי לך — אני רוצה שתדע שזה לא בגלל שלא בטחתי בך. זה בגלל שאהבתי אותך יותר מדי כדי להדאיג אותך.

אני אוהב אותך, אבא. יותר ממה שאני יודע לומר. ויותר ממה שאני מראה.